הארגון הישראלי לשימור נכסי תרבות, ע"ר

מעבדות השימור הראשונות בארץ החלו לפעול במוזיאון ישראל בשנות הששים, ומעבדות נוספות הוקמו בשנות השבעים והשמונים. כבר בתקופה זאת היו קשרים מקצועיים בין המשמרים לבין עצמם ועם משמרים בחו"ל, וב1986 נעשה ניסיון ראשון להתאגדות מקצועית של המשמרים בארץ. מטרת ההתאגדות היתה בין השאר לשפר תנאי העסקה ושכר, והיה ניסיון להיכנס להסתדרות הכללית במסגרת כלשהי, ניסיון שנדחה בנימוק שהקבוצה קטנה מדי. גם ניסיון להיכנס כוועדה באיקום לא הצליח. הארגון פעל תקופה קצרה ואף קיים מספר פעילויות (כולל כנס בינלאומי לשימור קלף), אך מיעוט חברים וחוסר התעניינות מצד המוסדות גרמו להפסקת פעילותו.

בשנים 1989-2003 פעל בירושלים מרכז השימור שהוקם ע"י מחלקת המוזיאונים של משרד החינוך, במטרה לספק שירותי שימור למוזיאונים קטנים שאין להם מעבדות שימור משל עצמם. יש בארץ מעל 200 מוזיאונים, כ-50 מתוכם מוכרים, אך רק מוזיאונים מעטים מפעילים מעבדת שימור משלהם. כל השאר היו תלויים בשירותיהם של מרכז השימור ושל משמרים פרטיים. במרכז, שנוהל והופעל ע"י מוזיאון ישראל, פעלו משמרים בעלי התמחויות שונות, ומשרד החינוך סבסד את עבודתם כדי להקטין את העלויות עבור המוזיאונים שנעזרו במרכז.

בשנים אילו גדל משמעותית מספר המשמרים בארץ, ומקצוע השימור החל להתרחב ולצבור נפח והשפעה. יותר ויותר משמרים צעירים פנו לרכוש הכשרה מקצועית מסודרת באנגליה, איטליה, ארה"ב וארצות נוספות; משמרים נוספים הגיעו במסגרת העלייה מחו"ל. מחלקות השימור החלו להיות אסרטיביות יותר ולדרוש מהנהלת המוזיאונים לאפשר להן לפעול בצורה מקצועית, באמצעות שינוי נהלים וזרימת תקציבים; משרד החינוך והתרבות החל להיות יותר מעורב בנושא השימור; בשנות התשעים הוקמו והחלו לפעול בארץ גופים נוספים כגון רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים המטפלים באתרים וממצאים ארכאולוגיים; וכן החלו לפעול בארץ סניפים של ארגונים בינלאומיים כאיקום, איקומוס ואונסקו (המוכר לציבור הרחב בשנים האחרונות בעקבות ההכרזה על מספר אתרים בארץ, ביניהם עכו והעיר הלבנה בתל אביב, כאתרי נכסי מורשת עולמית). במקביל, השימוש הגובר באינטרנט איפשר תקשורת טובה יותר עם משמרים בארץ ובחו"ל.

בשנת 2003 הוחלט במחלקת המוזיאונים של משרד החינוך להפסיק את פעילותו של מרכז השימור מטעמים כלכליים. עקב כך נותרו מספר גדול של מוזיאונים תלויים במשמרים פרטיים בלבד כדי לטפל בנכסי התרבות שלהם. בהיעדר רשימה מסודרת של משמרים מוכרים, משרד החינוך החליט ליצור רשימה כזו שתעמוד לרשותם של המוזיאונים הקטנים. לשם כך מינתה מחלקת המוזיאונים ועדה שהורכבה מבכירי המשמרים ומנהלי מעבדות השימור בארץ, והזמינה את כל המשמרים בארץ להגיש את מועמדותם.

צעד זה עורר התנגדות רבה בקרב המשמרים, משום שהקריטריונים להגדרת משמר מוכר היכול להכלל ברשימה לא היו מוגדרים או מוסכמים ע"י גוף מקצועי כלשהו של משמרים, לא היתה דרך הוגנת לערער על קביעת הועדה לכאן או לכאן, ולא היו פרוטוקולים מוגדרים לפעילות הועדה. הקמת הועדה ע"י מחלקת המוזיאונים, המחישה את הצורך ביצירת גוף מקצועי ובלתי תלוי של משמרים.

בחודש מרס 2005 התקיימה באוניברסיטה העברית בירושלים אסיפת משמרים ארצית, ביוזמתה של אילנה קסלר, מנהלת המעבדה לשיקום ושימור בספריה הלאומית. באסיפה זו נכחו מעל 65 משמרים מתחומי התמחות מגוונים, עצמאיים ועובדי מוסדות, כולם מאוחדים ברצון לקדם ביחד את האינטרסים המשותפים לכולם, ביניהם נושא ההתאגדות, נושא ההסמכה, ויצירת רשימת תפוצה כלל ארצית של משמרים.

בחודש יוני של אותה שנה נערכה אסיפה נוספת במוזיאון תל אביב בהשתתפות אידית עמיחי ושלומית נמליך ובנוכחות נציגי מחלקת המוזיאונים, ובה התקבלה ברוב קולות החלטה להקים עמותה ונבחר ועד מייסדים שלקח על עצמו את הקמת העמותה בפועל.

באספה נוספת שנערכה במאי 2006 ביד ושם ירושלים, בנוכחות אידית עמיחי הוצגו לראשונה הוועדות והתפקידים ונבחרו שם ולוגו לאגודה

הועד פעל במשך כשנה בכתיבת תקנון העמותה ובמקביל קיים פגישות עם נציגי משרד החינוך וגופים אחרים. האישור להקמת העמותה התקבל במאי 2007, ובדצמבר 2007 התקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות האסיפה המכוננת של הארגון הישראלי לשימור נכסי תרבות.